התחלתי לכתוב את מה שאני רוצה לומר היום עשרות פעמים בחודש האחרון, ותמיד נכנס לי עוד רעיון, ועוד נושא, ועוד סיפור.

אני חושב שקודם כל אני צריך לפתוח ולהגיד תודה.

תודה לך רועי על מעל 21 שנים שהיו מלאות בשמחה ובגאווה, בשיחות ובסיפורים מצחיקים ואפילו הזויים קצת.

תודה על 22 שנים של גאווה, לראות אותך גדל ולהיות חלק מזה. השיחות שלנו שלעולם לא אשכח. עד היום האחרון עשית את הדברים בדרך שלך ותודה לך.

בשנה האחרונה כמעט אין יום שלא בכיתי על שהלכת. כל כך הרבה אנשים הגיעו וסיפרו לנו עליך, סיפורים, צחוקים. אני הכרתי אותך כרועי הבן שלי והיינו מדברים המון, וזכיתי השנה להכיר את הצד האחר שלך- החבר והמפקד שדאג לכולם מסביבו, זה שבאוטובוס מדבר עם אנשים כי הוא רוצה להכיר אותם. זה שיודע שקצת קשה אז מספרים איזה בדיחה טובה כדי להרים את המורל, זה שמגיע לבסיס חדש וישר

הולך להכיר את כולם שם. זה ששולח לחברים שלו לו"זים לגבי מה עושים ביום שישי ובשבת, זה שמרביץ ציונות וערכים בחיילים שלו. והקטע? שמרת כמעט עם כולם על קשר.

היית מתקשר ומתכתב והולך לבדוק לשלומם גם באמצע הלילה כי היה חשוב לך שכולם יהיו בסדר. לא יודע מתי הספקת לישון.

רועי, השארת לי חור בלב, אני באיזשהו מקום עדיין מחכה לך ולא מאמין שהלכת. שנה עברה ואנשים עוד שולחים לנו תמונות וסרטונים שלך כאילו שאתה עדיין פה, ותיכנס ותצעק "סייק".

רועי אתה גיבור ישראל, עשית הכל נכון עד הרגע האחרון שלך, אנחנו נדאג שכמה שיותר אנשים יידעו ויכירו מי אתה, איך חיית, ולצערנו גם איך נפלת.

אני רוצה להודות מכאן למשפחה, לחברים, לקולגות מהעבודה ובכלל לאנשים זרים שחלקם הפכו להיות כבר חברים שלנו, על התמיכה והאהבה ואפילו רק על מילה טובה ו/או הסבלנות כלפינו. היינו זקוקים לחיבוק הזה ועדיין צריכים אותו.

תנוח רועי, אנחנו כאן כדי להמשיך את מה התחלת.

אין יום בלי געגוע.

בשנה שחלפה מאז שנהרג רועי הי"ד, מילאנו ממש את העולם בחיוכו ובדבריו האמיתיים כל כך:

החיים הרבה יותר קלים כשפשוט מחייכים.

הגמרא במסכת כתובות כותבת: "קיא עמוד ב': דאמר רבי יוחנן: טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב.

הסביר רבי יוחנן: טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב; המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום – מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות שבעולם." תנו חיוך ועשו טוב...

הביטוי "מלבין שיניים לחברו" מתאים מאוד לתיאור הענקת חיוך למישהו. חיוך מספק תמיכה רגשית שהיא למעשה יותר חשובה ממשקהו חלב, כל תמיכה חומרית אחרת. זה לא עולה כלום ויש לכולנו את היכולת לעשות זאת. החפץ חיים מפרש זאת אחרת: טוב המלבין שיניים לחברו – טוב יותר לגרום לחברו לחייך. יותר חשוב מהחיוך שאנו מעניקים לאחר הוא לגרום לשני לחייך.

חיוכים נוטים להיות מדבקים. חייכו למישהו וסביר להניח שהוא יחייך אליכם בחזרה. פתחו את הלב וצפו בהשפעה החיובית על המקבל.

חיוכו של רועי הוא מה שכולם זוכרים ממנו. החיוך שלו היה מחשמל. הוא היה מדבק. והוא היה כה אפקטיבי. בין אם לחייליו, לחבריו או אפילו לבני הדודים הקטנים ביותר, הוא נתן לכולם תחושה של "הכול יהיה בסדר".

בכל פעם שאני מסתכל על השלט שאנו מניפים או על המדבקות שנמצאות בכל מקום ורואה את חיוכו ואת אגודלו המורם, התחושה הראשונה היא של אובדן ועצב, אבל במהרה מגיעה הידיעה שהיינו כל כך מבורכים שנוכחותו של רועי הייתה בחיינו, ועד כמה חזקה זכרו שעדיין מביא חיוך לפנינו ומקל על חיינו.

יהי זכרו ברוך

תודה שאתם פה היום, 

תודה על כל העוגות, הפרחים והחלות בערבי שבת. 

אתם לא מבינים כמה הדברים הקטנים האלה עושים לנו טוב בלב, 

להבין שאנחנו מוקפים בקהילה עוטפת. 

התברכנו במשפחה נהדרת וחברים שהם כמו משפחה, שנמצאים איתנו כל הדרך. 

תודה מיוחדת לשני ונדב שהייתם פשוט נהדרים למרות השנה הקשה הזו,  

אנחנו מאוד גאים בכם!  

ותודה לכל החברים של רועי שבאים ותומכים ומספרים סיפורים על רועי. 

הסיפורים האלו מאוד מחזקים אותנו ,ונותנים לנו להכיר פן אחר שלו, של רועי החבר. 

רועי היה אדם מיוחד שידע תמיד לחייך, לראות את הטוב בכל דבר, 

ולגרום לכולם סביבו להרגיש טוב יותר. 

החיוך שלו האיר כל חדר שנכנס אליו. 

בשנה האחרונה התחלנו בדרכים שונות להנציח את רועי. 

אחת מהן היא כמובן המדבקות, ואני רוצה להודות לכל המדביקים בכל קצות הארץ והעולם. 

אחת הסיבות שבחרנו להיות היום בזית רענן היא בגלל שפה אנחנו בונים את בית המדרש 

לזכר ארי פולד, חבר קרוב שלנו שנהרג בפיגוע. 

בית המדרש מוקדש לזכר רועי ואלקנה נוילנדר, בן של משפחה מבית הכנסת שנהרג בעזה. 

הזיכרון שלו ימשיך להאיר את דרכנו, וערכי החיים שהוא חי לפיהם ימשיכו להדריך אותנו. 

ועכשיו אקריא מילים מחברו של רועי מהצבא, איתמר חיות, שממשיך להמחיש לנו איזה אדם מיוחד הוא היה. 

*רועי וייזר* 

הכרתי את וייזר כשהייתי חייל באותה פלוגה שוייזר היה סמל מחלקה בה. 

אני רוצה לומר על שלושה דברים שאפיינו את וייזר שלדעתי היו הכי בולטים בו. 

דבר ראשון, וייזר היה ללא ספק הבן אדם הכי מצחיק שפגשתי בחיים, לא משנה איפה הוא היה נמצא, באיזה מסגרת ועם איזה אנשים, היה מצחיק שם.  

וייזר ידע בכל מצב בדיוק מה לעשות כדי להצחיק ולהרים את האנשים ואת המצב רוח. בין אם זה בתור סמל טירונים או בתור מפקד/לוחם/חבר זה היה מי שהוא. 

עוד דבר שמאפיין את וייזר היה שבכל מקום שהוא היה כולם הכירו אותו. כשאתה מכיר מישהו קורה הרבה שבודקים אם יש מכרים משותפים, כשאתה שואל מישהו אם הוא מכיר איזה חבר שלך שהיה איתו ביחד באיזושהי מסגרת לא תמיד מכירים וגם אם מכירים זה בד"כ בקטנה 

עם וייזר כל בן אדם שהיה איתו באיזו מסגרת שתשאל אם הוא מכיר אותו יענה לך כן זה חבר שלי/ אני מת עליו או משהו בסגנון. 

הוא נכנס ללב של כל מי שפגש אותו ושימח את כל מי שבא בקרבתו. 

 עוד דבר שאני חושב שמסמל את האופי של וייזר זה שבתחילת המלחמה כשכולם היו בקרשים ומפורקים 

 כשכל יום שמענו על עוד שנהרגו, דיברו על כמה שדווקא עכשיו היה צריך את וייזר שירים את כולם.  

וגם בהמשך המלחמה ברגעי שפל של המורל אני זוכר הרבה שיחות של אם וייזר היה פה המצב  

היה אחרת ואם וייזר היה פה אנשים היו אחרת. 

רועי וייזר, הסמל, החבר, המפקד תמיד אתגעגע, תמיד אזכור ותמיד אוהב אותך. 

רועי 
אתה בטוח מסתכל עלי מלמעלה וצוחק על זה שאני בכלל מדבר ועוד מול כולם .אבל זה בשבילך.

לא נתפס שעברה שנה מהשבוע הכי קשה שהיה לי בחיים.
שבוע קשה שרק בסופו קיבלתי את הבשורה עלייך ואני עדיין לא באמת מעכל.
בשבילי עברו אולי חודשיים מאותו שבוע.
אני חי את האירועים והמראות האלו יום-יום,ובמיוחד בתקופה האחרונה.
בתפילת נעילה לפני מספר ימים,שזאת בערך התפילה היחידה השנה שהצלחתי להתחבר קצת,לא הפסקתי לחשוב עליך.
לא התפללתי לקב״ה לצערי,כאילו ברור שכן,אבל חשבתי רק עליך וכל התפילות שלי הלכו אליך כי אני יודע שאם יש מישהו שיכול לשנות משהו בדין שלי שם למעלה זה רק אתה.
ראיתי תמונה שבה אתה יושב ליד הקב״ה מחייך ואומר לו סייק שנייה לפני שהוא חותם לי את הדין ומצליח לשנות את הדין.
אני מקווה שזה באמת מה שקרה כי זה אתה.
גם ברגעים הכי רציניים יותר לזרוק את
המילה הנכונה והמצחיקה שמתאימה בול.

רועי
איך זה שאתה לא איתנו כשכולנו  משתחררים.
איך זה שאתה לא עף על החיים שתכננת לעצמך.
איך זה שאתה לא תלווה אותי בחתונה שלי.

איך מכולם דווקא אתה?
שאלה ככ קשה אבל עם תשובה ככ ברורה לכל מי שהגיע היום.
פשוט כי כזה היית.
תמיד ראשון ובדרך המיוחדת שלך.רק שלך.
אני בטוח שאתה יודע כמה אתה חסר לי מאז שהלכת.
זה בעיקר בהתייעצויות על הדברים שרק אתה מבין בהם,זה ברגעים שצריך את השמחה שלך.או לשמוע מה חדש על אנשים שלא פגשנו תקופה.
ככ הרבה דברים קטנים שאתה חסר.אבל בכל זאת אתה נוכח.

אנחנו הרבה פעם שואלים את עצמנו בסיטואציות מסוימות מה אתה היית עושה.
אז תדע שכל פעם שאנחנו באים לבקר אותך פה,אנחנו חונים ממש על החלקה כמה שיותר קרוב. וזה רק בגלל שאנחנו בטוחים שזה בדיוק מה שאתה היית עושה.

השארת לנו חור ענק,שאפילו שעברה שנה הוא אפילו לא קרוב להתחיל להתמלא והוא גם לא יתמלא.
אני רוצה להגיד לך שאנחנו משתדלים להיות
עם המשפחה שלך ולעזור בכל מה שאפשר,מנסים להנציח אותך בכל מקום שאנחנו מגיעים.
אנחנו גם מתנצלים שעוד לא הספקנו לעשות לך משהו של החברה.רק שלנו.
אני יודע שזה פשוט כי אנחנו באמת עוד לא מעכלים את זה שאתה לא איתנו יותר,ולא תהיה איתנו בשום אירוע בחיים שלנו.
אני רק מבקש ממך דבר אחד,תעשה מה שאתה יודע כדי שהשנה הזאת תהיה קצת יותר טובה לכולנו.
אני סומך עלייך ומתגעגע
עידו

בקרוב

דמים בדמים נגעו.

בימים אלה, אנחנו פוקדים את בתי העלמין הצבאיים לא רק ללוויות, אלא גם לאזכרות של גיבורי ישראל, שנפלו בקרבות, ובנופלם העניקו לכולנו את היכולת לקום. כזה היה גם רועי וייזר הי"ד, תושב אפרת, שהבוקר זכיתי להשתתף באזכרה שלו, בבית העלמין הצבאי בכפר עציון. רועי היה בסך-הכל מ"כ, מפקד כיתה בגולני, לא גנרל גדול. אבל ברגע האמת זה לא מנע ממנו לחשוב בראש גדול, להבין מהר את הסיטואציה המפתיעה, ולנהל קרב מציל-חיים. רועי ניתח במדויק מאיזה כיוון נכון לתקוף את מאות המחבלים שהסתערו על המוצב שלו, הבין איך לייצר הגנה טובה לחיילים הלא-לוחמים מצד אחד, וכיצד לנהל בטקטיקה נכונה את כח האדם הקטנטן שעמד לרשותו. בקרב הגבורה עליו פיקד רועי ובראשו הסתער הצליחו לוחמי גולני להרוג עשרות רבות של מחבלים, ולבלום באופן משמעותי את התקדמותם צפונה. רועי הי"ד שילם בחייו על קרב הגבורה הזה, ואלה הדברים שאמרתי להוריו ולשאר הנאספים בבית העלמין:

"לא הכרתי את רועי בחייו, אבל הכרתי את סיפור הגבורה שלו. השאלה של מקור הגבורה עולה אצלי ביתר שאת היום, כשבדיוק התחלנו להזכיר בתפילה גבורות גשמים. מה מקור הגבורה המופלאה הזו שאנו מוצאים אצל החיילים שלנו? אנחנו יודעים שהגבורה היא ממידותיו של הקב"ה, שהיא מידתו יצחק אבינו, אבל מנין הגיעה הגבורה אל רועי הי"ד, אליו ואל כל החברים שלו שאנחנו רואים כאן אתנו? כיצד ומנין גדל כאן דור של גיבורים?" אנחנו הרי לא ציפינו לגבורה הזו מהדור, שכולם כינו אותו בזלזול "דור הטיקטוק". במובן הזה רועי הי"ד היה אולי סמל של הדור. כלפי חוץ, בהתנהלותו היומיומית, לא ניתן היה להבחין שמדובר בגיבור. אדרבא, הוא נראה שטותניק, שעוסק לכאורה בהבלי-עולם, ולא בתרומה לעם ולמדינה. כך העיד עליו גם ראש מכינת עצם בה למד עד לגיוסו לצבא. "החיים הרבה יותר קלים כשפשוט מחייכים" – זה היה ה"הוא היה אומר" של רועי, וזה גם הסטיקר שהוציאו לזכרו. אז הגבורה הזו, של רועי וגם של יתר החיילים – מנין?

לי אין ספק, שלהורים של רועי יש חלק עצום בגבורה הנסתרת הזו שלו, שהתגלתה במלוא הדרה ברגע האמת. וכך גם לגבי שאר גיבורי המלחמה הזו. המשפחות, שנושאות בגבורה את ימי הלחימה והדאגה, ולאחר מכן, במקרים הקשים והעצובים, גם את רגעי הבשורה הקשה, האבל והצער, המשפחות שמרוממות את רוח כולנו שוב ושוב בכל לוויה, המשפחות הן שגידלו בבתיהן את הגבורה הנסתרת והמופלאה הזו. וכך אמרתי לנעמי וישראל, הוריו של רועי: "הגבורה של רועי באה מכם. בן גיבור גדל בבית שמגדל גבורה. גם אם לא חשבתם על זה בעת שגידלתם אותו, גם אם לא אמרתם את זה מפורשות, זה כנראה המסר שהעברתם אפילו מבלי-משים, אין לי ספק שמעצם החיים לצדכם רועי שאב מכם את הערכים והתכונות האלה, את הגבורה הזו, את התובנה הפנימית וההחלטה המודעת להשליך את חייו מנגד למען מדינת ישראל, להעמיד את העם ואת המדינה לפני טובתו האישית. את זה אין לי ספק שהוא קיבל מכם".

נסעתי לאזכרה של רועי הי"ד כדי לומר לאבא ואמא שלו, בשם ממשלת ישראל כולה, תודה מעומק הלב. " תודה גדולה. תודה בשם מדינת ישראל, ועם ישראל, שגידלתם גיבור כזה שידע לשים את טובת המדינה לפני טובתו האישית שלו. זה לא בא משום מקום, זה בא מהבית." – אמרתי להם" "רועי היה גיבור כי אתם גידלתם אותו כך. אנחנו חבים לכם ההורים חוב עצום, לא רק על הנפילה של רועי אלא גם על הדרך שבה חינכתם אותו." וכשבית העלמין מלא בחבריו של רועי, שממשיכים להילחם למעננו, ובהורים של חבריו, ובחברים של הוריו, הבהרתי גם שהתודה הזו מגיעה לכל משפחות החיילים כולם: "כדי להיות דור הניצחון צריך להיות דור הגבורה, וזה מה שאתם. אנחנו מעריכים את הגבורה שלכם, מתפעלים ממנה, וגם סומכים עליה".

לאורך כל השנה הזו עומדים אנו מתפעלים מהחיילים, וממשפחותיהם. לא ידענו שהם כאלה, לא היכרנו איזה אנשים גדולים חיים בקרבנו. ומאליה עולה השאלה: מאות אלפי משפחות – מנין לכולן אותה גבורה, שהילדים יונקים משחר ילדותם? מנין אותו בטחון בצדקת-הדרך, שהחיילים מקבלים כמצע-בסיסי לחייהם כגרסא-דינקותא?

נראה, שהרש"י הראשון של התורה, אותו נלמד השבת, הוא המצע הראשוני, הבסיסי, שעליו יושבת ההכרה העוצמתית בצדקת הדרך. הרש"י של "אמר ר' יצחק" שמסביר מדוע פתחה התורה בבראשית, ומלמד אותנו כבר מהפסוק הראשון: "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים", שמבהיר לנו כבר מהרגע הראשון, "שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו" ומסיים ב"ונתנה לנו" – הנה הבסיס הראשוני לאותה הכרה בצדקת-הדרך. עם, שגדל על המילים הללו של רש"י, לעולם יהיה עם שיודע, בעומק ליבו, את דרכו.

ונראה שהגבורה גם היא נשאבת מדברי רש"י בפרשתנו, בפירושו לתפקיד הראשון שמגדיר הקב"ה לאדם עוד קודם לבריאתו: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו". על "וירדו" הזה מלמד אותנו רש"י: "יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה: זכה, רודה בחיות ובבהמות, לא זכה – נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו". זה הלקח הראשון שמלמד רש"י כל ילד בישראל, על תפקידו של האדם בעולם, רגע לפני יצירתו: ההחלטה בידך, האם להתגבר ולעלות ולרדות, או להפך – לרדת. לקח ברור וחד, לקח שמגדל גיבורים.

לי אין ספק: דור הגיבורים המופלא הזה גדל על ברכי דורות רבים שזה היה המצע החינוכי שלהם, לא בכדי אנו שומעים מהם שוב ושוב על הקשר האיתן שהם מרגישים עם גיבורי עמנו בכל הדורות הקודמים. דור של גיבורים, יהי רצון שנהיה ראויים להם!

בקרוב

בקרוב